מדד המחירים לצרכן (CPI - Consumer Price Index) מודד את השתנות המחירים של סל מוצרים ושירותים הנצרכים על ידי קבוצת צרכנים. הגוף האחראי לפרסום נתוני המדד היא לשכת העבודה האמריקאית (BLS) שמעבר לפרסום מדד המחירים לצרכן, מפרסמת על בסיס חודשי מספר מדדי מחירים שונים לצרכן.
המדד נחשב לאחד האינדיקטורים הכלכליים הבסיסיים והחשובים ביותר למדידת אינפלציה, לא רק בארצות הברית, אלא גם כמעט בכל מדינה מפותחת.
לפרסום נתוני מדד המחירים לצרכן החודשיים יש כמעט תמיד השפעה על השווקים הפיננסיים, ומספרים גבוהים או נמוכים מהצפי גורמים לרוב לתגובה שלילית בשוק המניות. למרות שהמון משקיעים עוקבים אחרי המדד הזה בכדי להעריך האם יוקר המחיה/האינפלציה ירדה או עלתה, יש בו המון בעיות חישוב.
לדוגמה, בתקופה שבה עלויות האנרגיה עלו ביותר מ-50% וחלק ממחירי מוצרי המכולת הנרכשים ביותר עלו בכמעט 30%, מדד המחירים לצרכן המשיך להציג שיעור אינפלציה נמוך יחסית. לעומת זאת, מדדים אחרים המודדים את כוח הקנייה של הצרכנים הראו עלייה דרמטית ביוקר המחיה.
כאן, אציג מספר בעיות בשימוש ב-CPI ומדוע המחלוקת הזו נמשכת:
1. קביעת הסל: המדד משקלל את כל הסחורות שנרכשו על ידי צרכנים. לפיכך בודקים את הרגלי הצריכה של אותה קבוצה בתקופה מסוימת. אמנם הוא עשוי להוות מדד טוב יחסית לשינויי המחירים במוצרים הספציפים שנמצאים ב"סל", אך הבעיה היא שמוצרי הצריכה אינם מספקים. דגימה קטנה אינה מייצגת את כל הייצור או הצריכה במשק. לכן, כברומטר כלכלי בסיסי, מדד המחירים לצרכן פגום מטבעו. מעבר לכך קיימות השאלות הפתוחות - באיזו תקופה יש למדוד? האם יש לשמור על סל קבוע לאורך שנים רבות? וכד'
נכון לעכשיו, סל המוצרים כולל מזון ומשקאות בסיסיים כמו דגני בוקר, חלב וקפה. כמו כן כולל גם עלויות דיור, ריהוט לחדר שינה, ביגוד, הוצאות תחבורה, עלויות טיפול רפואי, הוצאות פנאי, צעצועים וגם עלות כניסה למוזיאונים (תודו שלא ציפיתם לזה...), הוצאות חינוך ותקשורת ישנם גם פריטים אחרים כמו טבק, תספורות והלוויות.
המוצרים בסל הם רק דגימה וקשה להעריך את יוקר המחיה/אינפלציה במשק כולו לפי דגימה מתוך כל המוצרים והסחורות שהצרכנים קונים.
2. מוצרים חלופיים: אחת הבעיות עם מדד המחירים לצרכן הוא שהמדד לא לוקח בחשבון מוצרים חלופיים. לדוגמה כאשר מוצרים מסויימים הופכים להיות מאוד יקרים, צרכנים רבים מוצאים חלופות לאותם המוצרים, כמו לדוג' לקנות את מותג החנות במקום המותג עצמו (שבנינו זה יוצא מאותו המפעל).
לכן הבעיה במדד היא שהוא לוקח בחשבון שהצרכנים ממשיכים לקנות מוצרים באותה כמות אפילו שהם מתייקרים מאוד.
3. מוצרים חדשים: למוצרים חדשים לוקח המון זמן עד שהם נכנסים למדד המחירים לצרכן. הם צריכים להפוך למוצרים שנצרכים על בסיס קבוע ע"י הצרכנים ולפעמים זה יכול לקחת שנים.
4. איכות המוצרים: החסרון הגדול במדד הוא בכך שהוא אינו לוקח בחשבון שינויים באיכות המוצר. מחירו של מוצר עולה כתוצאה משינוי באיכותו, דבר שכמובן תורם ללקוח ולכן הוא מוכן לשלם יותר בכדי להנות מכך. הבעיה שלמדד המחירים לצרכן אין תקן למדידת שיפורי איכות ולכן הוא משקף רק את עליית המחיר ללא כל הערכה ליתרונות נוספים.
5. בעיות מדידה שונות: מכיוון שמדד המחירים לצרכן נבנה בכוונה תחילה תוך התמקדות בהרגלי הקנייה של צרכנים עירוניים, פעמים רבות נמתחה עליו ביקורת כמי שאינו מספק מדד מדויק לא של מחירי הסחורות ולא של הרגלי הקנייה של הצרכנים באזורים פרבריים או כפריים יותר. בעוד שערים הן מרכזי הייצור הכלכליים החשובים ביותר, חלק גדול מאוכלוסיית המדינה עדיין חי מחוץ לערים העירוניות, שם המחירים עשויים להיות גבוהים יותר בשל המרחק מהמרכז.
בנוסף המדד לא לוקח בחשבון את המיקום הגיאוגרפי של הצרכן.
לסיכום:
למרות חסרונות ממד המחירים לצרכן, השימוש בו נרחב מאוד. הוא משמש כבסיס להתאמות יוקר המחיה השנתיות לתשלומי הביטוח הלאומי ולתוכניות אחרות במימון ממשלתי.
במהלך השנים, מתודולוגיית הסל המשמשת לחישוב מדד המחירים לצרכן עברה מספר תיקונים. לפי BLS, בשינויים ניסו להסיר או להפחית הטיות שגרמו למדד המחירים לצרכן להגזים בשיעור נתוני האינפלציה. ובכל זאת, כל עוד נעשה שימוש במדד המחירים לצרכן בכדי לעקוב אחר האינפלציה באופן רשמי, המחלוקת תישאר. זה כנראה לא ישתנה בקרוב, אבל חשוב להכיר ולהיות מודעים למגבלותיו.
Comentarios